אני זוכר את הרגע שבו הכל התרסק.
הקרקע נשמטת מתחת לרגליים,
והאוויר נחסם בגרוני.
כאילו מישהו לקח את החלק הכי טוב ממני,
את החלק שהאמנתי בו הכי הרבה – האהבה.
הרגשתי שבגדו בי, נבגדתי, ננטשתי.
במשך זמן רב, הייתי שבוי בפחד.
פחד מהכאב, פחד מהאכזבה,
פחד מהלב השבור.
הפחד הזה היה כמו כלא,
והחומות שלו היו בנויות מאבן מוצקה.
הסתגרתי בעצמי,
בניסיונות נואשים להגן על מה שנשאר לי.
אבל ככל שהתבצרתי יותר,
כך הרגשתי יותר בודד וריק.
הבנתי אז משהו עמוק,
הפחד הוא כמו צל.
הוא הולך איתי לכל מקום,
אבל הוא לא חלק ממני.
הוא רק התגובה שלי למציאות.
והמציאות הזאת,
היא שלי בראשי ובתחושה הפנימית שלי.
המציאות היא היכולת שלי
לבחור בדרך בה ארגיש ואחייה.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות
מה מפחיד אותי באמת?
מה אני חושש לאבד?
מה מניע אותי ?
ולמה ?
התשובות היו כואבות, אבל גם משחררות.
הבנתי שהשחרור הוא תחילת האחיזה.
הפחד שלי לא היה מהאהבה,
אלא מהאפשרות להיפגע שוב.
אבל אז, משהו השתנה.
התחלתי להבין שהאהבה והפחד
הם כמו שני צדדים של אותו מטבע.
אי אפשר להפריד ביניהם.
הפחד הוא הצד האפל של האהבה,
הצד שמזכיר לי את הפגיעות שלי.
אבל הוא גם זה שמניע אותי
לגלות ולהתגלות,
להתפתח ולהעמיק את הקשרים שלי.
היום, האהבה היא לא רק רגש בחיי,
היא דרך חיים.
היא בחירה מודעת להיפתח לעולם,
להתחבר לאנשים, לקחת סיכונים.
היא ההבנה שאני לא לבד,
שאני חלק ממשהו גדול יותר.
אני עדיין פוחד לפעמים. זה טבעי.
אבל אני לא נותן לפחד לשלוט בי.
בכל יום מחדש אני בוחר באהבה.
אני בוחר להאמין באנשים,
בוחר להיפתח לחוויות חדשות,
ובוחר לחיות חיים מלאים.
כי בסופו של דבר,
האהבה היא הכוח היחיד
שיכול לרפא את הפצעים שלי,
להעניק לי משמעות
ולגלות עבורי את האדם השלם שבי.
כשאני חווה פחד ואכזבה,
אני זוכר שאני לא לבד.
כולם חווים רגשות אלו.
אבל הבחירה היא שלי.
אני יכול לבחור להישאר שבויי בפחד,
או להרים את הראש ולהתמודד עם הכאב.
בוחר כל יום מחדש באהבה.
כי רק האהבה והחסד מובלים אותי לגילוי .
