אנחנו מרגישים שאנחנו עושים הכל נכון ובכל זאת משהו בקשר לא מסתדר.
יש רגעים בטוחים, ולמרות כל האהבה, משהו מתערער מבפנים.
זה לא בגלל שאנחנו לא אוהבים, אלא בגלל שהפחדים שלנו מבפנים מנהלים את הסיפור.
אנחנו יכולים לשבת עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים, לדבר, לצחוק ולחייך, לאהוב ולהחזיק ידיים – אבל בתוך תוכנו הפחד תוקף כמו בשדה קרב – עם מגננות ועם חשש שהכול יקרוס ברגע אחד.
כן ,בתוך תוכנו מתנהל מאבק. הפחד לוחש: "תיזהר/י, אל תסמוך/י, זה יכול להיגמר בכל רגע." , "זה שוב אותו סיפור" , הפחדים האלה הם לא רק תחושות חולפות – הם דפוסים ישנים שמנהלים אותנו בלי שנשים לב, ומבלי שנבין כמה כוח יש להם עלינו , ואיך הם מחבלים במערכות היחסים שלנו.
אני זוכר את עצמי יושב בסלון, היא ישבה מולי, מביטה בי היא שיתפה אותי במשהו שקרה לה בעבודה. זה היה רגע פשוט של קרבה ושיתוף – אבל בתוך תוכי התחוללה סערה.
היא שאלה שאלה קטנה, משהו תמים, אבל אצלי בפנים זה נשמע כמו ביקורת. פתאום שמעתי את הפחדים שלי לוחשים: "היא לא מאמינה בך", "היא מטילה ספק", "זה בדיוק כמו אז".
במקום להיות שם איתה, נוכח ומכיל, מצאתי את עצמי עונה בחדות, מתגונן ומרגיש איך המרחק בינינו הולך וגדל עם כל מילה נוספת שנזרקת באוויר. המילים שלה נשמעו לי כמו ספק, וכמו חייל שמוכן לקרב, הפעלתי מגננות. עניתי בחדות, התגוננתי והרגשתי איך המרחק בינינו הולך וגדל.
זה לא היה קשור אליה בכלל – זה היה הפחד שלי שדיבר במקומי הפחד שלא יראו אותי באמת, הפחד שלא יישארו אם יגלו את החולשות שלי, הפחד להיפגע שוב. הייתי משוכנע שאני מגן על עצמי, אבל בפועל יצרתי בדיוק את מה שממנו פחדתי – ריחוק. במקום לתת מקום לאהבה, נתתי מקום לפחד ואפשרתי לו להחזיק בהגה ולהוביל אותי לכאוס פנימי.
כשהפחד מנהל את מערכת יחסים שלנו, הוא עושה אותנו לבני ערובה של זיכרונות ישנים. הוא לא מאפשר לנו להיות נוכחים באמת, כי הוא משדר לנו שצריך להיזהר, להתכונן לכאב חזק , להתמגן כדי לא ליפול ,להיות דרוכים במקום להרגיש בטוחים, אנחנו כל הזמן מסתכלים על כל סימן קטן, מנסים לוודא שלא קורה שוב מה שקרה פעם.
אנחנו מפרשים כל שתיקה כדחייה, כל שיחה רגילה כאות אזהרה. אבל האמת היא שהפחד עצמו הוא זה שיצר את המרחק, הוא זה שמייצר את הקירות והחומות שמפרידים בינינו לבין המציאות הסובבת אותנו ,הפחד הוא המפריד בינינו לבין עצמנו.
הפחדים לא מופיעים סתם, הם התוצאה של מקומות כאבנו, הסימנים הכחולים -מקומות שבהם הרגשנו פגיעים, הרגשנו לבד או נשברנו. הם נולדו מתוך ניסיון להגן עלינו – אבל עם הזמן, ההגנה הזו הופכת לכלא שמגביל את התנועה שלנו. אנחנו מנסים להגן עלינו מפני פגיעות נוספות, הפחדים לא מופיעים סתם והפחד דוחק אותנו חזק ולא מאפשר לנו להרפות .
אבל מה שהפחד שוכח להזכיר לנו הוא שגם כשאנחנו מרפים – אנחנו לא נופלים, אלא מגלים קרקע חדשה של יציבות פנימיות שלא הכרנו קודם.
הפחדים לא נעלמים כשאנחנו נאבקים בהם – הם נרגעים כשאנחנו מפסיקים להילחם ומתחילים להקשיב להם. אנחנו צריכים לדעת שהם שם והם חלק מאיתנו. ההכרה הזו היא תחילת הדרך לשחרור. כשאנחנו רואים את הפחד ולא בורחים ממנו, הוא מפסיק לשלוט בנו ומשאיר לנו את הבחירה כיצד לפעול.
אז איך משחררים את הפחדים האלה?
הצעדו הראשון הוא לעצור ולהכיר בפחד. במקום להדחיק אותו, שאלו את עצמכם: "מה אני מרגיש/ה עכשיו? ממה אני פוחד/ת?"
עצם הזיהוי וההבנה שהפחד מופעל מתוך זיכרון ישן מפחית את הכוח שלו.
הצעד השני הוא להפריד בין העבר להווה. שאלו את העצמכם: "האם הפחד הזה קשור למה שקורה עכשיו, או שהוא מגיע מחוויות העבר.
הצעד הבא הוא לשתף. לשמור את הכול בבטן גורם להתנתק וליצור חומות, דברו בכנות עם מי שאתה אוהבים. משפט כמו "אני פוחד/ת שלא תבין/י אותי" יוצר גשר של הבנה ולא חומה של ריחוק. משפט שכזה מזכיר לכם וגם לצד השני שהתשובה לפחד היא חיבור ולא היסגרות.
צעד נוסף הוא חמלה עצמית. אתם מרגישים שהפחד מנהל אתכם, הזכירו לעצמכם שזה לא עושה אתכם לחולים או לא ראויים.
במקום לשאול: "למה אני עדיין מרגיש/ה ככה?"
אמרו לעצמכם: "זה בסדר להרגיש ככה – אני עושה את הכי טוב שאני יכול.
על מנת לשנות את הסיפור הפנימי שלנו, עלינו לזכור שאנו לא תלויים באישור חיצוני כדי להיות ראויים לאהבה. הפחדים נחלשים כשאנחנו זוכרים שהערך שלנו לא תלוי במישהו אחר לכן עשו דברים שמחזקים אתכם ומזכירים לכם שאתם שלמים גם בלי תנאים.
תרגלו שחרור שליטה בצעדים קטנים – ותרו על הצורך שהכול יקרה בדיוק לפי התסריט שלכם. תזכירו לעצמכם שגם אם הדברים לא קורים בדיוק כמו שתכננתם – אתם עדיין בטוחים, אהובים וראויים.
שחרור הפחדים הוא לא יעד שמגיעים אליו אחד ביום – זה מסע של גילוי פנימי ושל נוכחות אמיתית. בכל פעם שאתם מתבוננים בפחד ובוחרים להגיב אחרת – זה ניצחון. הפחד לא נעלם בבת אחת, אבל הוא הופך מחומה שמפרידה ביניכם באהבה – לגשר שמחבר ומעמיק את הקשר.
המסע לשחרור הפחד הוא המסע לאהוב את עצמנו ולחיות את השלם שבנו באמת, בלי להיאחז ובלי לחשוש, אנחנו מביאים למערכת היחסים שלנו את המתנה הכי גדולה – אותנו, בדיוק כפי שאנחנו, בלי מסכות ובלי מאבקים, שלמים ואמיתיים.
אז אני שואל אותך – מתי בפעם האחרונה עצרת ושאלת את עצמך
מה באמת מפעיל אותך?
האם זה הפחד שמדבר או האמת שלך?
באילו רגעים הפחד מנהל אותך?
באילו שיחות את/ה שותק/ת מתוך חשש?
באילו סיטואציות את/ה מתגונן/ת כדי לא להשפיע?
אם הפחד הזה שואב ממך כוחות ואת/ה מרגיש/ה שהמאבק מעייף אותך – זו לא אשמתך, אבל זו גם לא גזירת גורל. זו הזמנה לעצור, להתבונן, לשחרר ולהיזכר שאת/ה יותר חזק/ה מהפחד.
תשאל/י את עצמך: "מה אני באמת מרגיש/ה עכשיו?"
ותן/י לרגש לעלות בלי לשפוט. שתתן/י לפחד להיות רק רגש חולף ולא נוכחות קבועה, תגל/י שאת/ה נושם/ת אחרת ומרגיש/ה חופש אמיתי.
מסע לספירלת השלם שלך מתחיל כאשר את/ה מפסיק/ה להילחם ומתחיל/ה להיות נוכח/ת באמת עם כל הפחדים – עם עצמך והמציאות העכשווית.
דניאל.
